איך אנו מתמודדות עם הישנות של אקנה בלקוחותינו?
הטיפול באקנה מאתגר אותנו גם לאחר שהסתיים. כולנו יודעות, ורובנו אף מניסיון, שהוא יכול לחזור. כיצד אנו מתייחסות לנושא ההחמרות וההפוגות במצב הפצעים? לתחושות של הלקוחות החוזרים, ולא מהסיבה שרצינו שיחזרו? מה אנו עושים בפן המקצועי-קליני ואיך אנו מתייחסות לכך בשיח העצמי שלנו?
כולנו חוינו את האירועים, בהם אקנה בו טיפלנו חזר בשנית ובשלישית, ולעיתים יותר. חלק מאיתנו ניגשות במרץ בכל פעם מחדש ונותנות את הטיפול הנחוץ, בטבעיות ומתוך הפעלת ידע מקצועי בכל מקרה לגופו. אצל חלק אחר, הנושא מביא לתחושות של יאוש וחוסר אונים של המטפלת עצמה. אשתף אתכן בשיחה עם קוסמטיקאית, שמייצגת שיחות נוספות דומות איתי, רק בניסוח שונה. זה נשמע בערך כך:
"אני כבר לא יודעת מה עוד לעשות במקרה שלו. האמת? קצת התייאשתי. בא לי שיחפש קוסמטיקאית אחרת. אנחנו מגיעים לריפוי של האקנה ואז הוא חוזר, משתפר ושוב חוזר, נרפא וחוזר… משהו כרוני אצלו. אני לא רואה לזה סוף. כבר לא נעים לי ממנו. האמת, הוא דווקא ילד טוב. לא מתלונן. עושה מה שאומרים לו. אבל אני, בתוך תוכי.. לא נעים לי ממנו. נמאס לי מהטיפול הזה. רוצה להיות מאחורי זה..".
כשאני שומעת כזה שיתוף, אני מרגישה צורך לחדד כמה דברים – שונים זה מזה ובכמה מישורים. לכל אחד מהם ישנה חשיבות רבה. נדבר עליהם אחד אחד.
הנושא הקליני
אם נתמקד בפן הקליני, ישנן כמה נקודות שכדאי לתת עליהן את הדעת ושקשורות להשפעה שלך על התוצאות הטיפוליות הללו.
א. יש לזכור, שבתום האקנה לא תם השימוש בתכשירים הטיפוליים. עדיין. גם אם הפצע האחרון כבר מאחורי הלקוח שלך, העור לא בהכרח מאוזן סופית ובוודאי שלא שינה את טבעו. בתום הטיפול באקנה יש צורך בטיפול משמר. לא נעמיק בהסבר על הטיפול המשמר בשיחה הנוכחית, אבל הוא הכרחי. את עוצמתו ואופיו את תשני עם הזמן, תוך כדי קבלת המטופל לביקורי מעקב קצרים (או מעקב באמצעות תמונות) , עד שהטיפול המשמר גם כן לא יהיה נחוץ. כך נוודא שלא תהיה התפרצות בתום השימוש החומרים, נאזן נכון יותר את העור לאורך הזמן, נבין טוב יותר את התנהגות העור וצרכיו ו"נשחרר" את המטופל באמת מהטיפול בנקודת הזמן הנכונה.
ב. תזונה קשורה חד משמעית לאקנה. זה בוסס מדעית בעשרות מחקרים מהעת האחרונה. אם בתקופת הטיפול הלקוח שלך שיתף פעולה ונמנע ממאכלים שגורמים לו לפצעים, או השתדל לפחות, ובתום הטיפול חזר "לחגוג", גם האקנה יכול להתפרץ. חדדי לו את הנקודה, שגם לאחר קבלת התוצאה, יש צורך להקפיד להמנע מה"טראבל מייקרים" – ואצל כל מטופל אישית זה יכול להיות מאכלים אחרים. אם כי יש כמה סוגי מזון שידועים בהשפעתם על רוב הנוטים לאקנה: ממתקים ומאכלים עתירי סוכר, עוגות, שוקולד, מוצרי חלב, גלידה, חלבוני גבינה (מהסוג שנוטלים ספורטאים ומתאמנים). האקנתיים יחסית מודעים למאכלים המשפיעים אצלם על אקנה, כי תגובת העור היא די מהירה.
ג. יש לזכור, כי אין תעודת ביטוח כנגד חזרת האקנה. לא לרופא, ולא לקוסמטיקאית. יש נערים ונערות שלקחו כמה קורסים של רואקוטן, וגם אחרי האחרון, התפרץ אקנה. לאקנה יש החמרות והפוגות שלעיתים אינן קשורות לטיפול שנתת ושקורות גם ללא כל טיפול. יש לאקנה "גלים" שלא את כולם תוכלי להסביר. כדאי להסביר זאת למטופל עוד בשלבים המוקדמים של הטיפול ובמסגרת תאום הציפיות. כך זה לא יעלה כשאלה בהמשך…
הבטחון המקצועי שלך
מהו בטחון מקצועי? זה הוודאות שלך, שאת אשת מקצוע מעולה. עם כל הידע הנחוץ לטפל באקנה/פיגמנטציה או סימני הגיל; עם תכשירים עוצמתיים שנותנים תוצאות, עם מערכת תומכת בדמות מדריכות באותן חברות איתן את עובדת. או קולגות שאיתן אפשר להתייעץ. שיש לך את כל מה שצריך כדי לפתור כל מצב שהנו פתיר. (צלקות עמוקות, למשל, אפשר רק לשפר או לעדן; פיגמנטציה דרמלית גם היא לא פתירה באמצעים קוסמטיים… אבל יש מגוון מצבים אחרים שהם פתירים). בטחון מקצועי הוא הוודאות, שאת נותנת בכל נקודת זמן את הטיפול הכי מתקדם במסגרת הידע הנוכחי בתחום. לא רק הידע שלך, אלא הידע שקיים – גם מחוצה לך, ידע של מומחים שעומדים לרשותך. ומה שהמדע יודע נכון להיום, מה שזמין כפתרונות – זמין לך. במילים אחרות: את תמיד עושה את המכסימום שניתן בנסיבות המקרה הזה. אין יותר מהמכסימום הזה, ואת מודעת לזה. והמכסימום הזה הוא הרבה מאד. לפעמים, למרות המכסימום הזה אקנה יכול לחזור. והוא חזר לא כי עשית פחות ממצויין. עשית מצוין והוא חזר. מי שיש לה בטחון מקצועי, יודעת את זה מעבר לכל ספק. היא חיה את זה. ולא חשה צורך להתנצל על כך שאקנה חוזר. אצל קולגות עם בטחון מקצועי גבוה, אני לא שומעת שיתופים כאלה, של "התייאשתי. מעדיפה שיילך לקוסמטיקאית אחרת". זה פשוט לא מופיע אצלן בתודעה. הן לא מתייאשות. הן מגיבות בכל פעם באופן ענייני, מקצועי, ונענות בכל רגע למצב שנוצר. בלי להסתכל אחורה, עם מבט קדימה. הן בודקות את עצמן – שמא משהו בטיפול/בשימור לא היה נכון. אבל גם יודעות שהכל יכול היה להיות מצוין, ועדיין האקנה חזר. זה לא מערער אותן. זה חלק טבעי של העבודה ושל המציאות.
הבטחון העצמי הגישה שלך לעצמך
הנקודה האחרונה הזאת מתייחסת באופן כללי למי שאנו מול עצמנו. לא רק בתחום המקצועי. איך אנו מתייחסות אל עצמנו כשאנו נוכחות שטעינו? שכשלנו? האם אנו מגיבות בגינוי עצמי? או בגיבוי עצמי? גיבוי עצמי הוא עמידה "מאחורי" או לצד עצמנו, ללא תנאי. מה שלא יהיה. גם כשלא הצלחנו, כשהחמצנו הזדמנויות או הפעלנו שיקול דעת שגוי. גם כש"נכשלנו כשלון חרוץ". דמיינו אמא שמגיעה עם ילדה לאספת הורים, ובה המורה מגנה את התנהגות הילד. האמא מסתכלת בבוז על הילד ויורה כלפיו "ידעתי שאי אפשר לסמוך עליך.." ואומרת למורה "כן, ספרי לי על זה. אני מתמודדת עם זה כל היום. לא יודעת מה לעשות איתו". הילד מתכווץ בין שתיהן וחש חשוף, מאויים וחסר אונים. דמיינו כעת התנהגות שונה של האמא, כאשר המורה מגנה את התנהגות הילד. האמא מחבקת את הילד, מחייכת אליו "אני מבינה מאמי, זה היה ביום שיצאת עצוב לבי"ס כי הדודה הייתה בבית חולים"… ולמורה אומרת: "זה יום חריג, אני יודעת. אבל שתינו מכירות את רועי, הוא אחד הילדים הטובים. אני מבטיחה לך שזה חד פעמי, אני יודעת מי זה רועי שלי". הילד חש מוגן. הוא מתמלא חזרה בבטחון עצמי. גם אם באמת כשל בהתנהגותו באותו יום, הוא קיבלת תזכורת למי שהוא. אחד הטובים. קל לכולנו להיות אמא מהסוג השני, המגבה. אבל כשמדובר בגיבוי עצמי.. לא תמיד אנחנו שם עבור עצמנו. לפעמים אנו חשים כאילו אנו משחקים במגרש של היריב, ולא במגרש הביתי שלנו. בעוד שכל רגע ורגע בחיינו, המקצועיים והאישיים, צריך להיות רגע של גיבוי עצמי, ומשחק במגרש הביתי, עם אוהדים שהם איתנו ללא תנאי. מאמינים בנו, מעצימים, ממלאים בכוח. אם ניקח את זה לתחום המקצועי – גישה כזאת של קוסמטיקאית אל עצמה אומרת – אני כאן, מעריצה, מכבדת ומגבה את עצמי עם כל מה שאני משיגה עם כל מטופל. גם כש"השגתי" החמרה במצב הפנים שלו. גם כשבחרתי מכשיר טיפולי יקר ולא משתלם ומכרתי אותו בהפסד. אני מצויינת מעצם העובדה שאני עושה דברים. והכשלונות שלי הם הזדמנות מצוינת ללמוד איך לא עושים. אז יופי שלמדתי, וממש מדהים שהעזתי. גישה מגבה כזאת נותנת רוח גבית ובטחון לבצע כל מהלך מקצועי, לקפוץ למים בבטחון מלא, לא בטחון שנצליח אלא בטחון שאנחנו כאן גם אם לא נצליח. הילד שקיבל גיבוי מאמו יהיה בעל בטחון עצמי ויעז לעשות דברים. הילד השני, יוותר מראש כי הוא חושש מה"הצלפות". האם את, הקוסמטיקאית, חוששת מהצלפה-עצמית במקרה שתיכשלי? במקרה שהאקנה יחזור? שלא תשביעי את רצון הלקוח? בדקי עם עצמך האם הגישה שלך עובדת עבורך או שמא מעכבת אותך, מכווצת ומרחיקה אותך מהעוצמה הטבעית שלך.